תחנת שירות לאוטומבילים אשקלון בע"מ נ' ביטון משה

פסק דין

הרקע להגשת התביעה ותמצית טענות הצדדים

1.תביעה זו נפתחה בסדר דין מקוצר כשבמסגרתה תבעה התובעת הן סעד של פינוי והן סעד כספי ששיעורו 29,232 ₪.

בעקבות דחיה חלקית של בקשת הרשות להתגונן אותה הגיש הנתבע, תוך שלא הותר לו להתגונן כנגד סעד הפינוי, נותרה תלויה ועומדת התביעה הכספית והיא הטעונה הכרעה עתה.

2.על פי התביעה - התובעת הינה בעלת הזכויות במבנה סככה ובמיכון של מכון רישוי שהוקם על ידה בשנת 1976 המשמשים מכון לטסטים לרישוי שנתי לכלי רכב, כשמבנה זה מצוי ברח' צה"ל באשקלון (להלן: "המושכר").

3.הנתבע שכר מאת התובעת את המושכר לתקופות שונות שראשיתן בשנת 1989 לצורך הפעלתו של מכון לרישוי שנתי לכלי רכב. ההתקשרות החוזית בין הצדדים מוצאת ביטויה בהסכמים שנחתמו מעת לעת ואלו צורפו כנספחים 1 - 9 לכתב התביעה ולתצהיר התובע. בתמצית יצויין כי ההסכם הראשון אשר נחתם ביום 1/4/1989 (להלן: "הסכם הבסיס") היה לתקופה בת שנה אחת וכך גם חמשת ההסכמים דלאחריו (נספחים 2 - 6). ההסכם הבא (נספח 7) נחתם לתקופה בת 3 שנים. שני ההסכמים האחרונים (נספחים 8 ו-9) נחתמו כל אחד לתקופה בת 5 שנים, כך שמועד סיומו של ההסכם האחרון הינו ביום 31/3/2008 (להלן:"ההסכם האחרון").

4.תביעה זו נפתחה ביום 6/5/2008 משלא פינה הנתבע את המושכר עד ליום 31/3/08 חרף סיום תקופת השכירות על פי ההסכם האחרון ותוך שהתובעת דורשת חיובו של הנתבע בפיצוי המוסכם אשר נזכר בסעיף 12 להסכם – נספח 8 ששיעורו 280$ ליום. תקופת החיוב הנתבעת הינה בת 30 הימים שחלפו מאז יום 1/4/2008 ועד למועד הגשת התביעה ובהתאם לשער היציג הרלוונטי ליום הגשת התביעה.

5.להשלמת התמונה יצויין כי כשבועיים טרם סיומו של ההסכם האחרון פתח הנתבע בתובענה בבימ"ש השלום באשדוד (ת.א. 385/08 – נספח 14 לתביעה), שם עתר לצו מניעה זמני המונע פינויו מהמושכר עד ליום 31/3/2009. צו כמבוקש ניתן ולאחר קיומו של דיון במעמד הצדדים, וכבקשת התובע הוארך צו המניעה ל- 8 חודשים בלבד, קרי עד ליום 31/10/2008 תוך שביהמ"ש נותן הוראות בדבר הפקדה כספית נדרשת. המושכר לא פונה במועד האמור וביום 6/11/2008 ביקש הנתבע הארכה נוספת בת 3 חודשים עד ליום 31/1/2009, ובהסכמת הצדדים תוך שמירת טענותיהם נענתה בקשה זו, אלא שאף במועד הנדחה לא פונה המושכר.

רק בעקבות פתיחתה של תובענה זו מצד התובעת ודחייתה החלקית של בקשת הרשות להתגונן כאמור (ראה החלטת כב' הרשמת ע. גיא מיום 16/4/2009 בבש"א 2264/08) פונה המושכר על ידי הנתבע ואין חולק באשר למועד הפינוי בפועל – 24/7/2009.

עוד ולהשלמת התמונה – התובעת מצידה הגישה עתירה מנהלית ביולי 2007 בעקבות סכסוך שנתגלע בין הצדדים (עתמ 1773/07 – ת/19) וזאת על רקע מחלוקת הנוגעת להרשאת משרד התחבורה לניהול מכון רישוי, אולם במהלך בירורה של התובענה דנן הובהר כי העתירה נדחתה ונותר תלוי ועומד ערעור שהגישה התובעת בעניין זה לביהמ"ש העליון.

6.המחלוקת בתיק זה נסובה על שתי שאלות מרכזיות:

האחת, שאלת הפרתו של הסכם מצד הנתבע בעצם אי פינוי המושכר עד ליום 31/3/2008. בשאלה זו כרוכה היתה השאלה באם למועד האמור עמדה לזכות הנתבע אופציה שרשאי היה לממשה ואשר מומשה על ידו.

השניה, שאלת שיעורו של הפיצוי המוסכם הרלוונטי בשים לב לקיומן של שתי הוראות בעניין זה. הראשונה מקומה בהסכם הבסיס, שם נקבע פיצוי של 75$ עבור כל יום. והשניה מקומה בנספח 8, שם נקבע פיצוי של 280 $ ליום.

השאלה השניה רלוונטית הינה אך במידה שימצא כי הראשונה נענית בקביעה בדבר הפרת ההסכם מצד הנתבע.

7.במסגרת שמיעת הראיות בתיק זה העידו מנהל התובעת מחד (מר גילרן ישראל) והנתבע מאידך, תוך שהונחו בפני ביהמ"ש מסמכים שעיקרם סדרת ההסכמים הנזכרת לעיל, התכתבויות שהיו בין הצדדים, כמו גם מסמכים הנוגעים להליכים הנוספים בין הצדדים.

לאחר קיומן של שתי ישיבות הוכחות, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב כשהאחרון שבהם – סיכומי תשובה מצד התובעת הוגשו ביום 14/6/2011.

דיון והכרעה

שאלת הפרתו של ההסכם על ידי הנתבע

8.אין חולק באשר לחתימת הצדדים על סדרת ההסכמים לאורך השנים (נספחים 1- 9 הנ"ל). יצויין כי הסכם הבסיס כונה בכותרתו "הסכם שכירות" בעוד שההסכמים הבאים כונו "נספח להסכם שכירות מיום 1.4.89". בפועל וחרף הדימיון בין הנספחים השונים, הרי שכמצויין בסיכומי התובעת, ניכר כי הצדדים טרחו וכללו עדכונים, שינויים שונים באלו מעת לעת – עיקרם בעניינים מתבקשים כתקופות השכירות ודמי השכירות ומעבר לאלו - עניינים רלוונטיים נוספים כמפורט בסעיף 13 לסיכומי התובע, וביתר פירוט בסעיפים 7- 15 לתצהיר מר גילרן. עדכונים אלו מחייבים היו מטבע הדברים הידברות ומשא ומתן בין הצדדים עצמם.

9.הנתבע בבקשת הרשות להתגונן נאחז בשלושה מקורות להארכת תקופת השכירות: קיומו של נוהג בן 18 שנה, דיני היושר ועיקר – קיומה של אופציה אשר מקורה בהסכם הבסיס, ואשר מכוחה רשאי היה הוא להחזיק במושכר שנה נוספת שמנינה מתום ההסכם האחרון, קרי - עד ליום 31.3.09. אין חולק כי בהסכם הבסיס נתונה הייתה זכות אופציה ולטענת הנתבע זו נשמרה לו משלא מומשה, כך עד להסכם האחרון.